גילי הוא איש כלבבי. מצד אחד, אם הוא רואה שלט שאומר "אסור ל…" ישר הוא מתחיל "ל…". במיוחד אם השלט אומר "אסור לשחות", שזה בשבילו סימן טוב לקפוץ למים (דוגמא). אבל במה שנוגע לחומוסיות, גילי יודע בדיוק לאיפה להיכנס.
היינו אמורים בכלל לנסוע צפונה, למקום נידח בהרבה, אבל החזאים הבטיחו סופה וזוגתו (המקסימה) של גילי שכבה חולה בבית, אז העדפנו לא להתרחק. במקום זה נסענו לדרך רמתיים.
האם זה עֶדן או עָדן? כמקובל בהוד השרון, כל התשובות נכונות. כי הוד השרון, למי שלא יודע, היא לא באמת עיר אלא אוסף של מושבות שהתמזגו יחד למישמש לא מובן. יקים עם תימנים והולנדים עם עיראקיים, חקלאים מלידה עם עירוניים מבטן, דתיים וחילונים, חדש עם ישן, פרדסים והייטק, זאב עם כבש. טוב, זאב עם כבש אין שם, אבל בעדן יש חומוס עם כבש.
מסעדת עדן, מקום קטן אבל מרווח, שוכנת במבנה ישן אבל בפנים הכל משופץ ומטופח ונקי מאד. מלבד חומוס יש שם אי אלו תבשילים ומרקים תימניים עם ריח מטמטם (טעמתי ממרק העוף של גילי שהיה נהדר). השלט אומר "לאניני הטעם חומוס של פעם", אז לקחתי קומפלט. לשולחן הגיעה מנה גדולה, נדיבה ומהבילה, מלווה בפיתות אווריריות, סחוג אדום, וצלחת עם חמוצים, פלפלים חריפים ובצל.
החומוס של עדן טעים מאד. אולי טיפה מתובל מדי, אבל זה משהו שמתחילים להרגיש בו רק כששלושת-רבעי המנה כבר בבטן ואז קשה להפסיק. הגרגרים רכים ונימוחים, הביצה חומה וחמימה, הסחוג עוקץ בעדינות – לא מתנפל. הכל מרגיש טרי ומוקפד. קינחנו בתה מתוק עם נענע ובקלאוות משובחות. נו, מה נראה לך – גילי אמר – שהייתי מביא אותך לסתם מקום?